סיפור המקרה:
המוביל מדפרי ליינס, שחברת אלאלוף שימשה כסוכנה בישראל, הגישה תביעה בסך 8277 ש"ח כנגד יבואן בגין אי החזרת מכולה.
היבואן קיבל את פקודת המסירה באוקטובר 1997. כעבור 4 שנים, בשנת 2001, פנה המוביל אל היבואן, לקבל את המכולה. היבואן לא הצליח לאתר את המכולה, בשל הזמן הרב שחלף.
המוביל טען כי אין בידו רישום של החזרת המכולה. המוביל הסביר שתיקי הובלה מושמדים לאחר 5-7 שנים, ועל כן, בעת הפניה בשנת 2001, תיק ההובלה היה אמור עדין להימצא בידי היבואן, והיבואן היה יכול להראות האם החזיר את המכולה או לא. המוביל הסתמך על העתק פקודת המסירה שהיה לו במחשב, ועל עדות עובדת אלאלוף, שהעידה שלפי רישומי הנמל שנמסרו לה המכולה לא הוחזרה.
לטענת המוביל, הואיל והמכולה לא הושבה, חייב היבואן לשפות את המוביל בשווי דמי המכולה.
היבואן טען כי לאור הזמן הרב שחלף אין ביכולתו לאתר את תיקי ההובלה, ועל כן אין ביכולתו להראות מה אירע למכולה. היבואן גם טען שהמוביל לא הראה שום מסמך המצביע על חובתו של היבואן להחזיר את המכולה למוביל.
פסק הדין:
בית המשפט, איך לומר, סילק בקלות את התביעה של המוביל. אין ספק כי הזמן הרב שחלף הוא זה שבסופו של דבר הכשיל את תביעת המוביל.
כידוע, על התובע להוכיח את תביעתו, לפי הכלל של "המוציא מחבירו עליו הראיה". בית המשפט עמד, בראש ובראשונה, על כך שאם המוביל טוען
שהיבואן היה צריך להחזיר את המכולה - עליו להראות מהו המקור לחובה זאת. בית המשפט קבע שהמוביל לא הוכיח היכן היה צריך להחזיר את המכולה (בנמל? בחצרי המוביל? במקום אחר?). המוביל הסתפק בהצגת העתק פקודת המסירה, ולא הביא שום עד או ראיה המצביעים על המקום להחזרת המכולה. אז אם המוביל לא יכול להוכיח שהיבואן חייב להחזיר את המכולה למקום מסויים, איך הוא יכול לטעון שהיבואן לא מילא את התחייבותו?!
בית המשפט הסכים ללכת הלאה. אפילו אם נאמר שהיבואן היה צריך להחזיר את המכולה לנמל, היה על המוביל להראות, למשל ע"י עדות של מישהו מהנמל, שהמכולה לא הוחזרה, אך המוביל לא הוכיח זאת. כל שהמוביל הראה הוא שאין בידו רישום שהמכולה הוחזרה, דבר שאינו מספיק.
בית המשפט הסכים ללכת עוד צעד קדימה: אפילו אם נאמר שהיבואן היה צריך להחזיר את המכולה לנמל, ואפילו אם נאמר שהמוביל הוכיח שהמכולה לא הוחזרה, עדין על המוביל להוכיח מה שווי המכולה שאותו הוא תובע. גם כאן כשל המוביל. בענן זה נשען המוביל על עדות של עובדת של אלאלוף (סוכן המוביל) שעדותה על מחיר המכולה מתבססת על כך שהבעלים אמר לה שזהו המחיר. ברור שבית המשפט לא יכול לקבל "עדות" כזו.
פרשנות:
1. דיון בבית המשפט זה לא ענין של מה בכך. בית המשפט פועל לפי כללי ראיות ברורים, ומי שרוצה להוציא כסף ממשהו אחר צריך לעמוד בכללים אלו. לא הוכחת - לא זכית.
הנה כמה ציטוטים מפסק הדין שכדאי לזכור:
"למעשה לא הובאה בפני כל ראייה, אשר תבהיר, מהי הדרך שהוסכמה בין הצדדים להחזרת המכולה".
"בהמשך לאמור לעיל, משלא הובאה בפני כל ראיה, היכן היתה המסירה בפועל של המכולה לנתבעת, לא עמדה התובעת בנטל ההוכחה המוטל עליה, להוכיח היכן היה על הנתבעת להחזיר לה את המכולה".
"לכל אלה אוסיף, כי שאר המסמכים שצורפו לתצהיר עדת התביעה, לא נערכו על ידה. הם אכן מסמכי מחשב של החברה בה היא עובדת, אך היא העידה כי אלה מסמכי מחלקת היבוא, בעוד שהיא ממחלקת המכולות. כלומר שהעדה איננה עובדת במחלקה, המזינה את המסמכים האלה. משכך, ומשהיא לא ערכה אותם, ולא הזינה את תכנם במחשב החברה, אין מסמכים אלה יכולים להוות ראיה לנכונות תוכנן אלא רק לעצם קיומם".
ולכן:
"לאור כל המפורט לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה, ולכן אני דוחה את התביעה".
2. ברור שכאשר מוגשת תביעה זמן רב לאחר התרחשות המאורעות (גם אם בתוך תקופת ההתיישנות), הסיכויים להוכחת התביעה הולכים וקטנים.
"יכול והעובדה שהתובעת "נזכרה" כה מאוחר באובדן, ובדקה ברישומי הנמל זמן רב לאחר שהמכולה אמורה היתה להיות מוחזרת, לטענתה, גרמה לכך שגם בנמל, לאחר זמן כה רב, קשה היה למצוא מסמכים ולבדוק לאשורן את עקבות המכולה".
"גם אם לאחר ארבע שנים, כטענת התובעת, היה על מסמכי ההובלה להימצא בידי הנתבעת, עדיין השיהוי הרב, מצד התובעת, בהודעה לנתבעת כי חסרה מכולה, הינו בעוכריה, מבחינת הקושי בהתחקות אחרי מסמכים ישנים, כאשר לגרסת הנתבעת, מדובר במכולות רבות בכל שנה העוברות תחת ידיה".
3. וצל"ש לבית משפט השלום בתל אביב ולשופטת אושר פרוסט-פרנקל: פסק הדין ניתן תוך כשנה מהגשת התביעה. (ולמי שלא יודע - הדבר נחשב לקצב מהיר ביותר).
ת.א. 023167/03 (בית משפט השלום תל אביב-יפו), מדפרי לינס נ` א.הלפרן בע"מ, פסק דין מיום 13/05/2004
